למה כל כך הרבה בנות עם הפרעת קשב לא מאובחנות - ומה המחיר של זה?

*מאמר עיון המבוסס על סקירת ספרות מחקרית. המאמר אינו מהווה סקירה שיטתית. רשימת המקורות מופיעה בסוף המאמר.

במשך שנים, הפרעת קשב וריכוז נתפסה כהפרעה של בנים. הדימוי המוכר היה של ילד שמתקשה לשבת בכיתה, קם בלי הפסקה, מתפרץ ומפריע למהלך השיעור. אלא שבשנים האחרונות הולכת ומתחזקת ההבנה שהתמונה מורכבת הרבה יותר. בנות רבות עם הפרעת קשב אינן מתאימות לדימוי הזה. הן יושבות בשקט, מתאמצות להסתדר, לעיתים אף מצליחות להסתיר את הקשיים שלהן, ולכן נשארות מתחת לרדאר במשך שנים. בשנים האחרונות מצטברות עדויות מחקריות המצביעות על כך שלפחות חלק מהפער בין שיעורי האבחון של בנים ובנות אינו נובע בהכרח מהבדלים בשכיחות ההפרעה, אלא מהאופן שבו היא מתבטאת ומהדרך שבה אנו מזהים אותה.

השאלה המתבקשת היא: האם באמת יש פחות בנות עם הפרעת קשב, או שאנחנו פשוט מתקשים לזהות אותן?

לאורך שנים, בנים אובחנו עם הפרעת קשב בשכיחות גבוהה בהרבה מבנות. נתון זה חיזק את התפיסה שלפיה הפרעת קשב היא הפרעה המאפיינת בעיקר בנים. אולם, בשנים האחרונות הולכת ומתחזקת ההבנה כי ייתכן שהתמונה מורכבת יותר.

הספרות המחקרית העדכנית מצביעה על כך שלפחות חלק מהפער בשיעורי האבחון אינו משקף בהכרח הבדל אמיתי בשכיחות ההפרעה, אלא עשוי לנבוע מכך שבנות רבות אינן מזוהות ומאובחנות בילדות. אפשרות זו מתחזקת לנוכח העובדה שהפער בין שיעורי האבחון של בנים ובנות מצטמצם באופן משמעותי בבגרות. אילו הפרעת הקשב הייתה אכן שכיחה פחות בקרב בנות, ניתן היה לצפות שפער זה יישמר גם לאורך החיים. במקום זאת, נשים רבות מקבלות את האבחנה רק בגיל ההתבגרות או בבגרות - ממצא המחזק את ההשערה שהן התמודדו עם הפרעת הקשב כבר בילדות, אך הקשיים שלהן לא זוהו באותה עת.

כדי להבין מדוע בנות רבות אינן מאובחנות בזמן, יש לבחון את האופן שבו הפרעת הקשב מתבטאת אצלן, ואת הגורמים המשפיעים על תהליך הזיהוי והאבחון.

כשהפרעת הקשב לא נראית כמו שציפינו

אחד ההסברים המרכזיים לכך שבנות רבות אינן מאובחנות בזמן נעוץ באופן שבו הפרעת הקשב מתבטאת אצלן. במשך שנים, הידע המקצועי על הפרעת קשב התבסס בעיקר על מחקרים שנערכו בקרב בנים, ובהתאם גם הדימוי המקובל של ההפרעה נשען על מאפיינים שנצפו בעיקר אצלם. כתוצאה מכך, בנות רבות שהציגו דפוס שונה של קשיים לא תמיד התאימו למה שאנשי מקצוע, מורים והורים ציפו לראות.

בעוד שבנים מאובחנים לעיתים קרובות בעקבות התנהגויות בולטות כמו היפראקטיביות, אימפולסיביות והפרעה למהלך השיעור, אצל בנות התמונה עשויה להיות שונה. רבות מהן מציגות בעיקר תסמינים של חוסר קשב, כגון חולמנות, שכחנות, קושי בהתארגנות והסחת דעת. מאחר שסימפטומים אלו שקטים יותר ופחות מפריעים לסביבה, הם נוטים לעורר פחות תשומת לב ולהוביל לפחות הפניות לאבחון.

יתרה מכך, ממצאים מהספרות מצביעים על כך שכאשר בנות עם הפרעת קשב מציגות דפוס התנהגות המזוהה באופן מסורתי עם ההפרעה, כגון היפראקטיביות או אימפולסיביות, הסיכוי שיופנו לאבחון גבוה יותר. לעומת זאת, כאשר הקשיים מופנמים ושקטים יותר, הם עלולים להתפרש כחלק מאופייה של הילדה, כחולמנות, ביישנות או חוסר ארגון, ולא לעורר חשד להפרעת קשב.

מעבר לתסמינים: תפקידן של הציפיות החברתיות

כדי להבין מדוע בנות רבות אינן מאובחנות בזמן, לא מספיק להסתכל רק על תסמיני הפרעת הקשב. חשוב להתבונן גם בסביבה שבה הן גדלות ובציפיות החברתיות המופנות כלפיהן. התנהגות אינה מתפתחת בחלל ריק; היא מושפעת גם מהאופן שבו הסביבה מגיבה אליה ומהמסרים שילדים מקבלים כבר מגיל צעיר לגבי הדרך שבה "נכון" להתנהג.

מחקרים מצביעים על כך שנורמות חברתיות משפיעות על האופן שבו התנהגויות של בנות עם הפרעת קשב מתפרשות, ועל הסיכוי שהן יזוהו ויופנו לאבחון. מגיל צעיר, בנות ובנים גדלים בתוך מערכת של נורמות וציפיות חברתיות שונות. מבנות מצופה להיות מסודרות, קשובות, אמפתיות ומתחשבות באחרים, בעוד שהתנהגויות כמו פעלתנות, אימפולסיביות או שובבות זוכות לעיתים לסובלנות רבה יותר כאשר הן מופיעות אצל בנים.

ציפיות אלו משפיעות לא רק על האופן שבו הסביבה מפרשת את התנהגותם של ילדים, אלא גם על האופן שבו ילדים לומדים להתבונן בעצמם. כאשר בת עם הפרעת קשב מתקשה לעמוד בציפיות אלו, הקשיים שלה עלולים להתפרש כחוסר מאמץ, חוסר אחריות או פיזור דעת, במקום לעורר חשד לקיומה של הפרעת קשב.

כאשר ילדה שוב ושוב מקבלת מסרים, ישירים או עקיפים, שלפיהם עליה להיות מסודרת, מאורגנת, קשובה ומווסתת, היא עשויה להשקיע מאמץ רב בניסיון לעמוד בציפיות אלו. במקרים רבים, המאמץ הזה אינו מבטל את הקושי, אלא רק משנה את האופן שבו הוא בא לידי ביטוי. במקום התנהגויות בולטות כלפי חוץ, הקושי עשוי להפוך לפנימי ושקט יותר, ולהתבטא בתחושת מאמץ מתמשכת, בביקורת עצמית או בתחושה שהיא פשוט "לא מספיק טובה".

עבור חלק מהבנות, הניסיון לעמוד בציפיות הופך עם הזמן לאסטרטגיית התמודדות. הן משתדלות להסתיר את הקשיים, לבדוק את עצמן שוב ושוב, להקדיש זמן רב יותר למשימות או להסתמך על אסטרטגיות שונות כדי שלא יבחינו בקושי. מבחוץ הן עשויות להיראות מתפקדות היטב, אך מאחורי התפקוד הזה מסתתר לעיתים מאמץ מתמשך שאינו נראה לעין.

בספרות המקצועית תהליך זה מכונה מיסוך (Masking). המונח מתאר שימוש מודע או לא מודע באסטרטגיות שנועדו להסתיר או לפצות על ביטויי הפרעת הקשב, במטרה להשתלב בסביבה ולהימנע מביקורת או מדחייה. אף שמנגנון זה עשוי לסייע להשתלבות בטווח הקצר, הוא עלול גם להקשות על זיהוי הפרעת הקשב ולהוביל לדחייה באבחון.

באופן פרדוקסלי, דווקא אותן אסטרטגיות שמסייעות לבנות להשתלב ולהימנע מביקורת, הן לעיתים גם אלו שמקשות על הסביבה לזהות שהן זקוקות לעזרה.

המחיר של אבחון מאוחר

כאשר הפרעת קשב אינה מזוהה בזמן, הקושי עצמו אינו נעלם. במקרים רבים הוא פשוט מלווה את הילדה לאורך שנות ההתבגרות, אך ללא הסבר. במקום להבין שמדובר בהפרעה נוירו-התפתחותית, היא עלולה לנסות שוב ושוב להסביר לעצמה את הקשיים בדרך אחרת.

כאשר ילדה שוכחת, מתקשה להתארגן, מאבדת חפצים, מתקשה להתרכז או אינה עומדת בציפיות למרות מאמציה, היא מקבלת לא פעם מסרים ישירים או עקיפים מהסביבה. לעיתים היא שומעת שהיא "עצלנית", "מפוזרת", "לא מתאמצת מספיק" או "לא מממשת את הפוטנציאל שלה". עם הזמן, מסרים אלו עלולים להפוך לאופן שבו היא תופסת את עצמה.

בהיעדר אבחנה, הקשיים אינם מקבלים הסבר חיצוני אלא מיוחסים לאישיות. במקום לחשוב "קשה לי בגלל הפרעת קשב", רבות מהבנות גדלות עם התחושה "משהו לא בסדר בי". הספרות המחקרית מתארת כי נשים רבות שאובחנו רק בבגרות מספרות שבמשך שנים האמינו שהן עצלניות, לא מספיק חכמות, לא אחראיות או פשוט "כישלון". עבור רבות מהן, האבחנה אינה רק הסבר לקשיים, אלא גם נקודת מפנה באופן שבו הן מבינות את עצמן ואת סיפור חייהן.

עבור רבות מהנשים, ההבנה הזו מגיעה רק בדיעבד. רק לאחר קבלת האבחנה הן מצליחות לחבר בין הקשיים שחוו לאורך השנים לבין הפרעת הקשב, ולהבין שההתמודדות שלהן מעולם לא נבעה מעצלנות, מחוסר מוטיבציה או מחוסר יכולת. עבור חלקן, ההבנה הזו מלווה גם באבל על השנים שבהן חיו ללא הסבר, ללא התאמות וללא התמיכה שהיו זקוקות לה.

תחושת ההחמצה אינה מתייחסת רק לעצם האבחון המאוחר, אלא גם למחיר שהיעדר האבחנה גבה לאורך השנים. מחיר זה אינו מתבטא רק באופן שבו נשים מפרשות את עצמן, אלא עשוי להשפיע גם על בריאותן הנפשית, על מערכות היחסים שלהן ועל איכות חייהן.

בהתאם לכך, מחקרים מהשנים האחרונות מצביעים על כך שנשים עם הפרעת קשב נמצאות בסיכון גבוה יותר להתמודד עם מגוון קשיים רגשיים, חברתיים ותפקודיים בהשוואה לנשים ללא הפרעת קשב. בין היתר, נמצא כי הן מדווחות בשכיחות גבוהה יותר על חרדה, דיכאון, הפרעות אכילה, קשיים בוויסות רגשי ופגיעה בתחושת הרווחה האישית ואיכות החיים.

חשוב לציין כי הממצאים המתוארים מבוססים על מחקרים ברמת האוכלוסייה, ואינם מתארים את חווייתן של כל הבנות והנשים עם הפרעת קשב.

השפעתה של הפרעת הקשב אינה מוגבלת רק לעולם הרגשי. הספרות המחקרית מתארת כי נשים עם הפרעת קשב לא מאובחנת חוות לעיתים קרובות גם קשיים במערכות יחסים, בלימודים, בעולם התעסוקה ובניהול חיי היומיום. רבות מהן מתארות תחושת מאמץ מתמשכת בניסיון לעמוד בדרישות החיים, לצד תחושה שהן משקיעות יותר מאחרים כדי להגיע לאותן תוצאות.

חשוב להדגיש כי ממצאים אלו מתארים סיכון מוגבר ולא גורל אישי. לא כל אישה עם הפרעת קשב תחווה קשיים אלו, אולם הספרות המחקרית מצביעה על כך שאבחון מוקדם, הבנה של מקור הקשיים והתאמת המענה הטיפולי עשויים להשפיע באופן משמעותי על מסלול ההתפתחות ועל איכות החיים.

כשלקושי יש הסבר

ככל שנעמיק את ההבנה שלנו לגבי האופן שבו הפרעת קשב מתבטאת אצל בנות, כך יגדל הסיכוי שפחות ילדות יגדלו בתחושה שהן "עצלניות", "מפוזרות" או "לא מספיק טובות", ויותר מהן יקבלו בזמן את ההבנה, התמיכה והכלים שהן זקוקות להם.

אבחון של הפרעת קשב אינו מוחק את האתגרים שהיו ואינו משנה את העבר. עם זאת, הוא עשוי לשנות באופן משמעותי את האופן שבו נערה או אישה מבינה את עצמה, מתייחסת לקשייה ובוחרת להתמודד איתם. כאשר לקושי יש הסבר, הוא מפסיק להיות פגם באישיות והופך למשהו שניתן להבין, להסביר ולהתמודד איתו.

האבחנה אינה משנה את מי שאנחנו, אבל היא יכולה לשנות את הסיפור שאנחנו מספרים לעצמנו על עצמנו.

מקורות

Attoe, D. E., & Climie, E. A. (2023). Miss. Diagnosis: A Systematic Review of ADHD in Adult Women. Journal of Attention Disorders, 27(7), 645–657.

Babinski, D. E., & Libsack, E. J. (2025). Adult diagnosis of ADHD in women: A mixed methods investigation. Journal of Attention Disorders, 29(3), 207–219.

Greene, R. W., Biederman, J., Faraone, S. V., Monuteaux, M. C., Mick, E., DuPre, E. P., ... & Goring, J. C. (2001). Social impairment in girls with ADHD: Patterns, gender comparisons, and correlates. Journal of the American Academy of Child & Adolescent Psychiatry, 40(6), 704–710.

Klefsjö, U., Kantzer, A. K., Gillberg, C., & Billstedt, E. (2021). The road to diagnosis and treatment in girls and boys with ADHD: Gender differences in the diagnostic process. Nordic Journal of Psychiatry, 75(4), 301–305.

Nussbaum, N. L. (2012). ADHD and Female Specific Concerns: A Review of the Literature and Clinical Implications. Journal of Attention Disorders, 16(2), 87–100.

Peasgood, T., Bhardwaj, A., Biggs, K., Brazier, J. E., Coghill, D., Cooper, C. L., ... & Sonuga-Barke, E. J. S. (2016). The impact of ADHD on the health and well-being of ADHD children and their siblings. European Child & Adolescent Psychiatry, 25, 1217–1231.